לאבא  / דן אופיר

 

לאבא,

 

עברו כשבעה חדשים מאז מותו ואני מנסה להבין קצת מרגשותיי אליו.

הכרתי את אבא כ- 73 שנים. אבא ואמא ניהלו משפחה חמה וקרובה גם בבית וגם במשפחה המורחבת. הם אימצו אלינו את ההורים של אמא שהגיעו אלינו ב- 1936 וטיפלו בהם באהבה ובכבוד עד מותם.

 

אני חייב להודות שהיו בי כעסים לא מעטים על אבא מימי ילדותי ובמשך שנים רבות (מאד) בעיקר על שיטות החינוך שלו בענייני התנהגות ושובבות שגרמו לי הן כאבים בחלק עליו אני נוהג לשבת והן רגשי השפלה. אולם מכל מקום, בסופו של דבר, כנראה שזה לא גרם לי נזק ארוך ימים ובסך הכל נראה שחינוך הילדים בבית הניב תוצאות לא רעות.

 

אבא היה אדם חזק והייתה לו יכולת מדהימה להתאושש ממצבים קשים. אני זוכר איך בימי מחלתה הארוכים של אמא טיפל בה, ישב לידה ללא הפסק כשהייתה בבית חולים והאמין כל הזמן שהיא תתגבר על מחלתה למרות שלכולנו היה ברור שלא. כשנפטרה חשבנו שהוא לא יתגבר על האבדה ולא יתאושש. אולם רצון החיים שלו עצמו וכוחו הנפשי גברו והוא התאושש.

 

הוא הסתדר לבדו בבית די טוב, ידע לבשל ולהכין לעצמו ארוחות, לערוך קניות ולנהל את משק הבית בצורה מעוררת פליאה. רק אחרי שלקה באירוע מוחי קטן, שגם ממנו הוא התאושש די טוב ודי מהר נאלץ לעבור לדיור מוגן, דבר שהיה לו קשה מאד אולם הוא קיבל אותו מתוך הבנה.

 

הוא חי במשך שש שנים בדיור המוגן ורק בשנה האחרונה עבר למחלקת תשושים, שם הידרדר מצבו בהדרגה.

 

בשנה האחרונה הזאת טיפלנו בו, תמר ואיבן, סוזאן ואני, לסירוגין, כמעט מדי יום, ולמדנו להכיר אותו גם בימים קשים.

 

בחדשים האחרונים האלה חששתי שאזכור אותו רק במצבו הקשה האחרון וזה לא היה דבר קל. אולם היום, אחרי מספר חדשים, אני שם לב שאני זוכר אותו גם בימיו הטובים, בעבודתו, בחייו בבית, עם כל הבעיות וזה עושה לי קצת יותר טוב.

 

אבא החזיק מעמד עד גיל 100 וכאילו רצה להגיד משהו.

 

אני רק מקווה שלא הייתי בן יותר מדי רע.

 

דני.

אלעד בן השמונה וחצי כותב:  / תמר דרור

סבא ישה סבא נהדר ומאושר.

סבא שלא אוהב להתרגז.

הייתי מאושר שעדיין יש לי סבא רבה וגם הייתי גאה בו ואהבתי אותו מאד

גם שהוא לא זיהה הרבה אנשים וכל עוד שהוא חי הנשמה שלי מלאה עד הסוף אבל ברגע שהוא עזב אותנו,נטש,השאיר אותנו לבד פשוט מת , הרגשתי שהנשמה שלי ריקה  פשוט גם נעלמה איתו.

 תמיד שראיתי אותך דבר ראשון  שרציתי לעשות  זה לחבק אותך ישר

אבל אכשיו אני לא יכול לחבק אותך ואכשיו רציתי לצייר לך ציור ואני אשקתי בו המון

וזה היה זכר בשבילך מימני

אלעד נינך האהוב.

 

 

(הועתק כלשונו)

לאבא היקר  / תמר דרור

שנים שנים כתבתי לך לימי ההולדת וקשרתי לך כל מיני כתרים

כולם מצויים בסביבתי

ואת כולם ניתן לקרוא

אבל מרגע לרגע אני מרגישה שאני לא צריכה  לקרוא

 כי הכל חוזר

ואני נזכרת בדברים שהנחלת לנו,

 בדברים שעשית

 בדברים הגדולים והקטנים שהיית מעורב בהם

 תמיד ברצון

הרב ה  בהתנדבות

למשפחה , לחברה, לעבודה

איך עזרת בקליטת עליה

איך נהגת להסיע ממשרד למשרד

מנסה  למזער את המפגשים עם הבירוקרטיה

להשיג רהיטים

וגם לעזור במזומנים בעת הצורך

ולא רק כאן

 גם לאחיינים ברוסיה

שהזמנת לכאן  וגם תמכת         

 

שלא לדבר על  החברות בהגנה

  על שנות הרוטרי הרבות

על התמיכה המתמדת  באמא

כי זכית באשה שהייתה   אשה נפלאה  אמא נהדרת, חברת אמיתית

והזוגיות שלכם היתה לשם דבר

 

על ועדות הערר שהשתתפת בהן בהתנדבות

אחרי היציאה לפנסיה

 

ומערכת ההסעות שעשית

בתחילה באופנים

ןאחר כך באופנוע

 ולבסוף במכוניות

 

אם זה  שרותים  למשפחה הקרובה

או לחברים קרובים

או לסתם אנשים

 

והכל בצניעות

בלי דרישות מלחמות או שביתות

ולא היה קל בעבודה

היושר שלך היה למופת

הנאמנות למקום העבודה

היתה אולי קצת מוגזמת

 

אבל כך היו החיים כאן

ואצלך

לא נשכח את עשרות החברים 

והבית הפתוח  ומוכן תמיד לאירוח

 

ובנוסף לכל אלה

אהבת הספר

הרבת לקרוא וזכרת הכל

אהבת המוסיקה, מהקונצרט הראשון של הפילהרמונית –

עד גיל 99

היית יקיר התזמורת

ונהנת מכל קונצרט

גם כשזה כבר לא היה כל כך קל

 

טיולים בארץ

וטיולים בחו"ל

עם אמא ומרוסיה גם

 

היית תאב חיים, והחיים היו בעלי ערך עליון עבורך

רצית להאריך שנים

והצלחת ועוד איך

ואנחנו לא ניתן לשנים האחרונות הקשות

ולשבועות האחרונים הנוראים

להשכיח את מירב שנותיך שהיו לך ולנו לגאוה

 

השארת אחריך שבט  גדול

ואני בטוחה שלא נבייש אותך

יהי זכרך ברוך

דברי פרידה   / עופר אופיר

אתמול כשאבא אילפן והודיע שהלכת לעולמך

הייתי באוטו- נהגתי.

חשבתי שהודעה כזו תעבור בקלות, הרי ציפינו לה. זה היה ברור שהיא תגיע

חשבנו שתהיה תחושה של הקלה.

עצרתי בצד הכביש ובכיתי. אח"כ חשבתי - למה בכיתי, למה אני עצוב?

הרי לחיות 100 שנים בארץ הזו זה לא דבר מובן מאליו.

בארץ בה נערים נהרגים

נשים נרצחות.

בארץ של מלחמות רצופות- לשרוד 100 שנה זה משהוא.

אבל בכיתי.

45 שנה שיש לי סבא- והנה לא עוד.

נזכרתי לאחור : בימי הילדות הארוכים בחצר ברחוב הרב קוק 27.

בך בגופיה לבנה, מכנסים קצרים - תמיד נראית לי סבא- גוזם את הדשא שמשום מה אצל השכנים היה תמיד ירוק ובריא יותר.

יושב במרפסת קורא עיתון "דבר" , שותה תה- כן רק תה , וממתיק אותו מצלוחית קטנה מזכוכית, אוכל דג מלוח במטבח הקטן.

נזכרתי בך חוזר מהדיג הראשון לאחר הפנסיה - דג עם חכה שנדמה לי שמרק אטלס קנה לך- אבל ללא דגים.

נזכרתי בקנאה שתמיד אחזה בי למול כתב היד הברור, המדויק- מעשה אמן שלך-לעומת שלי שאפילו אני איני מבינו.

נזכרתי בך רוצה תמיד שאיזה שהוא נכד ילך בדרכך ויהיה מהנדס- גם את ההבטחה שלך שיקבל במתנה את סט המחוגות - נזכרתי.

עם מותך - טעם הקציצות של סבתא - חזר אלי.

חיית 100 שנים, נראה כאילו חיכית לשנת ה-100 ונפחת את נשמתך.

השנים האחרונות היו לא קלות-לא לך-ידעת בראשך הבריא שאתה אינך אתה.

הן היו לא קלות לתמר ולדני,שראו אותך בדעיכתך ובסבלך וברצונך לסיים את הכל.

אבל השנים הקשות היו קצרות, לא משמעותיות למול השנים הארוכות , הרבות , המלאות שלך.

השנים בהן ליוית כמעט את כל המאה הקודמת וגלשת אל המאה הזו.

השנים היותר גורליות של העם שלנו ושל האנושות כולה.

מהפכות בארץ בה גדלת ואת שפתה דיברת, רדיפה של יהודים ,שואה בלתי נתפסת ,מאבק להקמתה של מדינה,הקמתה של מדינה , צמיכתה, דעיכתה?

שנים מלאות עשיה,בנית עיר-אולי יש לנו קצת ביקורת על איך העיר הזאת נראית-אבח מימאיתנו ליווה והשפיע על עיצובה והתפתחותה של עיר במשך 30 שנה?

והחשוב - בניית משפחה.

תמיד הייתם לי אתם - סבא וסבתא ציפורה-מודל ודוגמה לאיך זוג צריך לחיות-באהבה,בפירגון,בצניעות וביושר,בתמימות.

סבא- מאה שנים זו תקופה כל כך ארוכה בה צוברים הרבה הרבה מכרים, אך גם מאבדים רבים. בין מלוויך היום חסרים חבריך הרבים -את כולם ליווית אתה.

יש כאן נכדים,נינים,בני משפחה,חברים של תמר ודני,מלווים בין דור אחר למנוחת עולמים.

בעוד חודש נבוא לכאן שוב -נגלה מצבה- מלבנית פשוטה וצנועה.

זהה לזו של סבתא-צנועה כמוכם , חזרת להיות לצידה,ליד סבתא אותה כל כך אהבת.

הסתיימה תקופה-לי אין יותר סבים